צאו לי מהרחם, בבקשה!
זה לא רק אצל חרדים, בעדות מסוימות או רק בהתנחלויות: רחמה של האשה העברייה הוא נחלת הכלל ובטנה היא מרחב ציבורי. ד"ר רבקה נריה-בן שחר כותבת ל"תקרה" על הלחץ לילודה בישראל, שמרגיש לעתים כמו תקרת בטון
אחר צהרים חמים ושקט, אני רודפת אחרי בתי בת השנה וחצי בגינת המשחקים. לא מאמינה שהיצור היפהפה הזה אכן שלי. ויחד עם זה מתגעגעת לתקופות שבהן לילה התחיל בחושך ונגמר באור, בלי לקום כל שעה וחצי להנקה או משהו. היא מטפסת אל המגלשה, מחייכת, עושה לי שלום, ואני מרגישה מתוך העייפות תחושת שלמות. אני אמא.
"הי, רבקה!" אומרת השכנה שלי, גם היא ליד הנדנדה. גם לה ילד בגיל של בתי, ובטן חדשה מבצבצת. "רשמנו גם אתכם. יש מבצע על מנשאים – אם נרכוש עשרה תהיה הנחה משמעותית, אז גם אתם ברשימה". "מנשא?" שאלתי אותה, והסתכלתי על בתי הרצה ממקום למקום. "למה מנשא? אורה כבר בת שנה וחצי!" "נו, אז בטח עוד מעט תצטרכי מנשא" חייכה השכנה. חושבת שגם אני אציית לכלל הלא כתוב שבין ילד לילד צריך רווח של מקסימום שנתיים. לא רציתי לפגוע בה אז לא צעקתי. רק עניתי לה בשקט: "לא, אני לא אצטרך מנשא בזמן הקרוב. וכשאצטרך, אקנה בעצמי. בבקשה, אל תכניסו אותי לרשימות ולמסגרות שלא נכנסתי אליהן מרצוני".
הסטיגמה היא שזה רק אצל חרדים ודתיים, או רק בעדות מסוימות, או רק בהתנחלויות, אבל האמת היא שזה בכל מקום. רחמה של האשה העברייה הוא נחלת הכלל. לכל אחד ולכל אחת יש מה לומר. בן גוריון העז לומר שנילחם באויב הערבי באמצעות הרחם של האשה העברייה (רגע, יש לי הצעה! אולי נעשה שלום עם הערבים באמצעות הרחם של הנשים היהודיות והערביות? נשב ונשוחח, נשים עם נשים, נתן מקום לכאב ולצער, לשמחה ולאושר). בן גוריון לא היה היחיד. בטנה של אשה בישראל היא מרחב ציבורי. יום אחרי החתונה, ולא משנה מאיזה מגזר את, כבר לא מסתכלים לך בעיניים. רק על הבטן – גדלה? תגדל? יש בעיות? צריכים עזרה? לא, כי יש לי טלפון של רופא מעולה שעזר לכל החברות שלי!
וכשיש בטן – כולם ממששים ונוגעים, כי יש שם תינוק, והתינוק הוא של כולם (חייל של כולנו!), ולכן מותר לגעת בגוף שלך, כי הוא פשוט כבר לא שלך. ודקה אחרי הלידה, כשאת מתה מכאבים, תמיד תהיה איזה דודה או חברה שתאמר לך מהר מהר ללדת עוד אחד, כדי שיהיה לו חבר. וכשיש לך שניים תבוא נשמה טובה ותאמר שפחות משלושה זה לא נחשב. ואחרי שלושה הישראלים מתחלקים – אלו שאומרים ששלושה זה מעולה ו"תסגרו את הבסטה" (איזה ביטוי מגעיל ודוחה), ואלו שאומרים שלפחות ארבעה. לא משנה החלוקה, משנה שכולם חושבים שזה הענין שלהם.
בין שתי הבנות שלי לבן הקטן יש עוד ילד. ענק. הוא שווה שלישיה. קוראים לו דוקטורט. השקעתי בו כמו בכמה ילדים. ידעתי שעוד ילד בשלב ההוא של חיי לא יהיה תקרת זכוכית, אלא תקרת בטון. במועד הספציפי ובסיטואציה הספציפית, זה או עוד ילד או דוקטורט. לחלק מהקרציות ששאלו אותי למה יש רווח כל כך גדול (7 שנים) עניתי שהייתי בהריון עם שלישיה – ואחרי התדהמה שלהם אני מוסיפה שמההריון של השלישיה נולד דוקטורט אחד גדול. לקרציות אחרות, ששאלו למה הרווחים כל כך גדולים, או פשוט למה אני לא בהריון עכשיו, או שאלות כאלו, בחרתי בתשובה כנה ופשוטה: "כי אני לוקחת גלולות! ולא תאמינו, יש משהו ממש מוזר בגלולות האלו. מי שלוקחת אותן לא יכולה להיות בהריון!" חבל שלא צילמתי את הפרצופים הנדהמים שלהם. כי להכנס לרחם שלי מותר לכולם, אבל המילה גלולות עדיין אסורה בשימוש.
הרחם שלי הוא לא כלי מלחמה, ולא אוצר חברתי, ולא מרחב לגיטימי לפלישה, ולא מסגרת להרשמה לקניית מנשאים. הוא חלק מהגוף המאוד פרטי ואישי שלי. ואם המשפט הזה קשה לכם, אתם תמיד יכולים לשתות כוס מים קרים.
הכותבת היא חוקרת תקשורת, דת ומגדר ומרצה במכללה האקדמית ספיר
צילום אילוסטרציה: דייויד רוזבורו (מתוך ויקיפדיה)
Comments