להיות קרייריסטית וחברת כנסת בישראל
חברת הכנסת קסניה סבטלובה כותבת ל"תקרה" על התמרון הלא פשוט בין קריירה לחיי משפחה בעבודה בכנסת, ועל הקשיים שחוותה כאשה במקצוע גברי: "בדיונים בוועדת חוץ וביטחון ניסו לא פעם להשתיק אותי בגסות, כשניתן לי פחות זמן מאשר לקולגות שלי הגברים"
את הלחץ של התפיסות המגדריות הבלתי נראות אך הכבדות כל כך, הרגשתי עוד בתחילת הקריירה שלי ככתבת ועיתונאית לענייני ערבים והמזרח התיכון, זמן רב לפני שנבחרתי לכנסת. בשנת 2002 הייתי כתבת לענייני ערבים בערוץ 9. לאחר ימים ספורים על המסך הגעתי לשתי תובנות: הרגשתי שבזמן שאני מופיעה על המסך כמומחית לענייני ערבים והמזרח התיכון, אנשים רבים תוהים: "מה הילדה הזו עושה פה?״, כשמה שמטריד אותם הוא לא גילי הצעיר (הייתי אז בת 25), אלא המגדר שלי. תחושתי הייתה, שגבר באותו גיל ועם אותה רמת ניסיון, היה מתקבל בטבעיות וללא שאלות.
הבחנתי שכל הזמן השוו אותי לגברים מפורסמים העוסקים בתחום הסיקור שלי. "היא מנסה להיות אהוד יערי של הרוסים", כתבו הטוקבקיסטים בפורום של הערוץ, "שתנסה לעשות את העבודה שקשה גם לגברים", כתבו אחרים. כל זאת בעוד שלא ניסיתי להידמות למישהו או להשתוות לאף אחד או אחת, מתוך הבנה ברורה שאני יכולה להיות רק אני עצמי, נאמנה לעצמי ולמחויבות המקצועית שלי בלבד.
ההשוואות נמשכו במהלך הקריירה שלי שהלכה והתפתחה. יש מי שהמשיכו להשוות אותי לאחרים וחשבו שההשוואה דווקא מחמיאה לי. כך התפרסמו אודותיי כתבות שכותרתן "אהוד יערי - מאחוריך" ו"התשובה הנשית לצבי יחזקאלי". בנוסף, גם התהיות כמו "למה לך להסתכן?", "לא מפחיד אותך להגיע למקומות שאת מגיעה אליהם כאישה?" לא פסקו.
כשבינואר 2015 הכרזתי על ההתמודדות שלי לכנסת, שוב שמעתי את המנגינה המוכרת: "למה לך? פוליטיקה זה מקצוע כל כך גברי!". במקום שבו גדלתי לא היו הבחנות וחלוקות למקצועות שאינם ראויים לנשים או מקבוצות גבריים בלבד: לא פוליטיקה, לא עיתונות ולא הנדסת טילים. תמיד האמנתי שמה שחשוב זה הניסיון, היכולות וההתאמה לתפקיד, ללא כל קשר למגדר. בחרתי להתמודד לכנסת ולא שמעתי בקולם של הספקנים והמזהירים, ובמרץ 2015 נבחרתי לקדנציה הראשונה שלי בכנסת בסיעת המחנה הציוני.
חברת הכנסת קסניה סבטלובה: יש שבטוחים שהקול שלי פחות חשוב כי אני אשה. צילום: ויקטוריה פולאק
מטבע הדברים, גם בכנסת המשכתי לעסוק בנושאים הביטחוניים-מדיניים שהעסיקו אותי בתפקידי הקודם כעיתונאית. גיליתי שגם בבית המחוקקים ישנם אנשים רבים שבטוחים שהקול שלי הוא פחות חשוב ומשמעותי רק משום שאני אשה, מה גם שאני אשה שלא באה מרקע בטחוני, אלא רקע אקדמי-עיתונאי. בדיונים בוועדת חוץ וביטחון ניסו לא פעם להשתיק אותי בגסות, כשניתן לי פחות זמן מאשר לקולגות שלי הגברים. מחיתי על כך בקול, כשאני מבינה היטב שעלולה להיווצר לי תדמית של "טראבל-מייקרית". זו המלכודת שטמונה להרבה נשים שנאבקות על כך שקולן יישמע בסביבה, שבאופן מסורתי הייתה ועודנה סביבה גברית; אם את שותקת - את בעצם מבליגה ומוותרת, אם את מרימה את קולך ומנסה להיאבק על זכויותיך - את עושה בעיות ומושכת יותר מדי תשומת לב. מאז ומעולם בחרתי באופציה השנייה כי כשיש לי דעה אני רוצה, זכאית וחייבת להשמיעה.
תוצאות הביניים מספקות את דעתי לעת עתה. אך יחד עם זאת, המאבק עוד רחוק מסיומו.
הסוגיה "הנשית" השנייה שנתקלתי בה במהירות הייתה השילוב של עבודה ומשפחה. אני אמא לתאומות בנות 8. בתקופת עבודתי כעיתונאית נסעתי בתכיפות גבוהה למקומות מסוכנים ומרוחקים. כבר אז היה לי קשה מאוד לתמרן בין הבית לעבודה. בכנסת הבנתי שזו משימה בלתי אפשרית, משום שהזמן שלי לא שייך לי: כי ההצבעות יכולות להימשך אל תוך הלילה, דבר שנקבע רק ברגע האחרון, כי הח"כים-האבות שבכנסת, תמיד עושים זאת ביתר נינוחות וחירות מהח"כיות-האמהות. מי שאין לו ילדים או יש לו ילדים בוגרים תמיד יהיה פנוי יותר ממני לכנסים אינסופיים ודיונים ארוכים.
לאמהות ואבות צעירים יש מחויבות גדולה כלפי מי שהם הביאו לעולם. לתחושתי, הכנסת כיום לא כל כך בנויה לאנשים כמוני. הצרכים המשפחתיים שלי ושל הורים צעירים אחרים לא נלקחים בחשבון. פעם, הח"כים היו רובם ככולם גברים - בכנסת הראשונה היו 15 נשים בלבד מתוך 120, והשאר היו גברים לא צעירים. עם הזמן חברי הכנסת הופכים לצעירים יותר, ומספר הנשים בכנסת כל הזמן בעליה. בתקופה ההיא ההנחה הרווחת הייתה שזהו תפקידה של האמא לטפל בכל מה שקשור לגידול ילדים. הגברים נהנו מפריבילגיה ארכאית שלא חייבה אותם להשתתף בגידול הילדים, בניגוד לאמהות הצריכות למהר הביתה לקלח את הילדים ולבלות עמם זמן איכות. לשמחתי, היום הדברים משתנים גם אצל האבות הצעירים.
אני מאמינה שלכל אדם, רופא, עורך דין, פועל בניין, מלצרית או חברת כנסת יש זכות למשפחתיות. ברגע שמקום התעסוקה נוטל זכות זו, הוא פוגע אנושות בבן/בבת האדם, וגם איכות העבודה שלהם תיפגע. אם אנחנו לא מסוגלים להסדיר את העניין הזה בתוך הכנסת, אז איך נאמר למעסיקים בישראל שעליהם לאפשר לאמהות ואבות צעירים שעות עבודה גמישות וימי מחלה וחופשה לפי הצורך? התסכול מחוסר היכולת למצוא את האיזון גורם לי לעתים להרגיש שאני מפסידה את הכל: כשאני בעבודה אני מפסידה את זמן האיכות עם הילדות, וכשאני כבר נמצאת איתן, אני עדיין עובדת בסמארטפון או במחשב כדי להשלים את כל המטלות. לא קל למצוא את הנקודה הארכימדית שמאפשרת להרגיש בנוח עם כל מה שעובר עלינו, ובמיוחד לא קל לעשות את זה בכנסת, עם הלחצים הרבים. עם הזמן, כשהבנתי את התהליכים בתוך המשכן, הבנתי גם כיצד לשלב את הדברים. אך גם היום קורה שאני חולמת על כך שמשכפלים אותי ואני משאירה גרסה אחת בבית בעוד שהשנייה הולכת לעבודה.
קסניה סבטלובה בנאום בכנסת
אין לי ספק שנשים רבות מרגישות כמוני במקומות עבודה שונים. החופשות של הילדים ארוכות מדי, הצהרונים יקרים כל כך ומסיימים לעבוד בשעה שבה עדיין קשה לעזוב את המשרד. שעות העבודה בישראל הן ארוכות יותר מאשר ברוב מדינות ה-OECD. התפיסות המגדריות הקיימות משתנות אך לא מספיק מהר כדי לעמוד בקצב של הנשים המטפסות במעלה מסלול הקריירה, וכובשות פסגה לאחר פסגה. מניסיון אישי, אני יכולה לומר בביטחון שהכול אפשרי ושהשמיים הם הגבול. כדי להצליח באמת, כל אשה חייבת לעצמה כמה דברים: השכלה טובה, בחירת מקצוע אהוב ורשת תמיכה רחבה עד כמה שאפשר – אני לא הייתי שורדת ללא החברות שלי ואמי שעזרה לי בגידול התאומות וביכולת לצמצם את העומס כדי למנוע התמוטטות טוטאלית.
האם אפשר לגדל חמישה ילדים, לטוס לחלל ולכתוב דוקטורט על צמחי הבר בנפאל? כנראה שכן, אך אורח חיים כזה יצריך הרבה מאוד עזרה ומעט מאוד שעות שינה. בסופו של דבר, כל אחת תבחר לעצמה את אורח החיים שלה ואת הפסגות שהיא רוצה לכבוש, הבנה ותכנון מדויק יעזרו למנוע נפילות והתרסקויות. בהצלחה לכולן!
הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת "המחנה הציוני"