אפליה כפולה: שמנופוביה בשוק העבודה

נוסף לסטיגמה השלילית שיש עליהן בחברה, משקלן של נשים שמנות גורם למעסיקים רבים לדחות אותן על אף שהנתונים שלהן ראויים למשרה. מיי גרף כותבת ל"תקרה" על תקרת הזכוכית שמפלה נשים שמנות ומונעת מהן להשתלב בשוק התעסוקה באופן שווה

---

כשהייתי סטודנטית, לפני המון המון שנים, חיפשתי עבודה שתהיה קרובה לאוניברסיטה כי הייתי עמוסה ולא רציתי לבזבז זמן על נסיעות. המודעה בה ראיתי שספריית האוניברסיטה מחפשת עובדים הגיעה לי כמו מתנה משמיים. בילדותי, הייתי מבלה את מיטב שעותיי בספרייה, אני טובה מאוד בקטלוג וסידור, סביבת העבודה התאימה לי וכאמור גם המיקום.

זומנתי לראיון מהר מאוד. הגעתי מוכנה – לבושה בצורה מכובדת, מסודרת ומחכה לספר כמה אני אוהבת ספרים וחושבת שהעבודה הזו תתאים לי. המראיינת, ספרנית בשנות ה-60 לחייה, העיפה בי מבט ואמרה "אני חושבת שהעבודה לא תתאים לך. צריך להעביר הרבה ספרים ממקום למקום ונראה לי שזה יהיה לך קשה".

פשוט נאלמתי דום, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ומה לומר. מלמלתי משהו כמו "טוב" ויצאתי. אני ממש זוכרת איך העלבון הצורב העלה לי דמעות בעיניים. היא אפילו לא דיברה איתי, מאיפה היא יודעת כמה כוח יש או אין לי? נכון, להעביר ספרים זה לא קל, אבל אני בכלל לא בטוחה שבחורה בת 20 וקצת, גם אם היא שמנה, תתקשה בזה יותר מאשה בת 60+. זה היה כל כך פוגע, עצם זה שהיא לא ראתה בי כלום חוץ מהמשקל שלי. קורות החיים שלי התאימו, אחרת לא היו מזמנים אותי, אבל מבט אחד הספיק לה בשביל להחליט שזה לא מתאים. חשבתי לחזור להגיד לה משהו, אבל הייתי חסרת ביטחון והרגשתי שאין בזה טעם.

מיי גרף: "אל תפחדו לענות". צילום: ליאו תנא

כמה שנים לאחר מכן חיפשתי שוב עבודה. הפעם כבר הגעתי עם רזומה מרשים, תואר וניסיון. חיפשתי משהו במשרה חלקית כיוון שבמקביל פיתחתי עסק עצמאי. הגעתי לראיון במשרד עורכי דין. לפני הראיון הפרונטלי נערך לי ראיון טלפוני מקיף שכלל הסברים מאוד מפורטים על הנסיון שצברתי, הכישורים שלי והסיבות שבגללן המשרה מתאימה לי. המראיינת הטלפונית התלהבה ממני מאוד, ואפילו אמרה שמבחינתה היה אפשר כבר לסגור אבל צריך שהבוס יראה וידבר איתי.

הגעתי למשרדים שלהם יומיים לאחר מכן. גם הפעם, לבושה כמו שצריך, מתוקתקת, מסודרת ומוכנה. ושוב, כמו בשידור חוזר של ההשפלה מהספרייה, ה"בוס הגדול" הסתכל בי. הוא אשכרה בהה בי איזה דקה. ואז אמר "אני חושב שאת לא מתאימה. תודה שבאת".

לא החליף איתי אפילו משפט. לא עניינו אותו בכלל הכישורים שלי, הנסיון שלי, ההשכלה שלי. האם אני מתאימה לדרישות המשרה, האם יש לי יכולות. הדבר היחידי שעניין אותו זה שאני לא עומדת באיזה סטנדרט פיזי של מה שהוא כנראה דמיין לעצמו שיתאים למשרה. אבל הפעם כבר לא הייתי סטודנטית חסרת ביטחון, לא הייתה לי שום כוונה פשוט לשאת את ההשפלה הזו וללכת. ניגשתי אל הבוס הזה, שבכמה שניות שעברו כבר הספיק להיכנס למשרדו, פתחתי את הדלת ואמרתי לו "אתה יודע, הזמן שלי יקר. אם כל מה שאתה מחפש למשרה הזו זה מראה מסויים, אני מציעה שתנסה בסוכנות דוגמניות ותחסוך את הזמן לנשים כמוני עם כישורים רלוונטיים". אמרתי והלכתי.

לעולם לא אשכח את ההבעה שהייתה לו על הפרצוף, הפה הפעור וחוסר ההבנה המוחלט של איך מישהי מעיזה בכלל לדבר אליו ככה. זה לא שיכך לחלוטין את הכעס שלי, אבל זה היה טוב עשרות מונים מהפעם הראשונה.

הלוואי שיכולתי לומר שהסיפורים האלה הם משהו נדיר או חריג או שהבעיה היא בי ולא בעבודות. אבל תשאלו כמעט כל אישה שמנה על החוויות שלה בשוק העבודה ותקבלו סיפורים כאלה. מהנערות שרואות שלט "דרושים" בחנויות בגדים וכשנכנסות אומרים להן שזה ישן, רק בשביל שדקה אחרי זה תיכנס נערה רזה ויאמרו לה שזה בהחלט רלוונטי, ועד נשים בתפקידים בכירים שבמקום להתמקד בניסיון ובכישורים שלהן שופטים אותן על המראה החיצוני שלהן. תשאלו כל אישה שמנה שלא טרחה לפנות למודעת דרושים שבה מצוינת המילה "ייצוגית", כי הרי ייצוגית בשפת מודעות הדרושים זה פוליטיקלי קורקט ל"רזה".

לצערי, לא נראה שהאפליה הזו עומדת להסתיים בקרוב. אבל אני מפצירה בכן, אם אתן מוצאות את עצמכן בסיטואציה כזו – אל תפחדו לענות. זה לא יגרום לכן לקבל את העבודה, אבל לפחות לא אתן אלו שתישארו עם ההרגשה הרעה.

הכותבת היא סטייליסטית ובלוגרית למידות גדולות

מיי גרף. צילום: ליאו תנא